עוד מתחילת המהפכה התעשייתית היתה לתעשייה המוטורית השפעה מכרעת על חיינו. כיום, שום מדינה לא יכולה לנהל את חייה ביעילות ולקדם את החברה והכלכלה מבלי להשתמש ברכבים ובתחבורה.

 

התניידות התושבים, תובלת מוצרים וחומרים, שינוע משאבים, הקמת בניינים, וכמובן, גם הסעת המונים מדי יום אל מוסדות החינוך או מוסדות סעד; כל זאת לא היה מתאפשר אלמלא התפתחותה המתמדת של התעשייה המוטורית.

 

אך כיום ההזדקקות שלנו ככלכלה וכחברה לתנועה המוטורית עולה דרגה. על אף שבעשרים השנים האחרונות מספר כלי הרכב בישראל יותר מאשר הוכפל וגדל ב- 134%, הרחבת התשתית והעמקתה, למרות כל המיליארדים המושקעים, לא מדביקה את הגידול.

אם נתבונן בערים מובילות כמו טוקיו והונג קונג ניווכח עד כמה ההשקעה בתשתית היא עצומה, הן באמצעות גשרים, כבישי על, מנהרות ועוד.

בעשר השנים האחרונות ההשקעה בכבישים צברה תנופה אדירה, אך אין בכך די. על אף הצרכים והדרישות התקציביות הרבות, צודקות או לא, אסור בשום אופן לפגר בקצב. המדינה חייבת להעמיק ולשפר את מקורות המימון החוץ תקציביים, לפתח ואפילו לייבא כוח הנדסי מעולה; שאם לא כן, ייווצר מחנק בלתי אפשרי, שלדאבוני גם יהווה סכנה ביטחונית לישראל.

בישראל אין תחליף ריאלי לשימוש בכלי רכב פרטי. אף משפחה ממוצעת לא יכולה לתפקד באופן תקין ונורמאלי ללא אחזקת כלי רכב, ועל המדינה להתמודד עם המציאות הזו ולהתאים את התשתיות לכך.

כמו כן, יש לאזן בין המסים שהמדינה גובה על רכישה ואחזקת רכב לבין השקעתה בתשתית לפיתוח כבישים. כמעט ואין מדינה בעולם שהמיסוי בה על רכישה ואחזקת רכב הם כה גבוהים כמו בישראל.